השבחת נכס שנקבע שאינו בר-איזון בהסכם ממון – תוכר ההשבחה כנכס בר-איזון
בית המשפט לענייני משפחה, בתיק תמ"ש 43199-06-11, בפני כבוד השופט גביזון, נדרש להכריע בעניין השבחת נכס, אשר נקבע בהסכם ממון כי אינו בר-איזון, וקבע כי באם מקור ההשבחה הינו מעמל בני הזוג, והסכם הממון לא החריג מפורשות את ההשבחה מהנכסים ברי האיזון – הרי שיש להכיר בהשבחה כנכס בר איזון.
בני הזוג ערכו לפני הנישואים הסכם ממון, ובמסגרתו הסכימו כי כל הנכסים שנרכשו על ידם לפני הנישואים לא יתחלקו ביניהם במקרה של גירושין, וכל אחד יישאר הבעלים של הרכוש שרשום על שמו ושנרכש לפני הנישואין.
בני הזוג התגוררו בבית מגורים הרשום על שם האישה ושנרכש על-ידה לפני הנישואין. הבעל טען כי השקיע כספים לטובת השבחת הבית.
בית המשפט התייחס להבחנה הקיימת בפסיקה בין השבחה שמקורה בנסיבות חיצוניות כגון תנודות בשוק ההון, ריבית, עליה במחירי השוק וכיוצ"ב, לבין השבחה שמקורה בעמל או בהשקעה כספית, וקבע כי מקום בו מקור ההשבחה הינו מנסיבות חיצוניות, דין ההשבחה כדין הנכס עצמו. קרי, במקום בו הנכס אינו בר איזון, גם השבחה "חיצונית" ביחס אליו אינה ברת איזון, ואילו השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג, או מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג, או השבחה שנעשתה באמצעות נכס בר איזון, בתקופת הנישואין – הינה נכס בר איזון.
במקרה הנדון, בהתאם להלכה המחייבת, נדרש בית המשפט לשאלה האם הקביעה בסעיף 4 להסכם הממון מוציאה מכלל איזון את שווי השבחת הנכס, שנעשתה ממשאבים משותפים של בני הזוג והינה ככלל ברת איזון. בית המשפט קבע כי מלשון הסעיף ומנסיבות המקרה עולה כי הסכם הממון אינו מחריג את השבחת בית המגורים מכלל הנכסים ברי האיזון וכי אין בהעדר אזכור ההשבחה במסגרת הסכם הממון כדי להעיד כי הבעל ויתר על זכויותיו לאיזון ערך ההשבחה. לפיכך נקבע כי השבחת בית המגורים הינה נכס בר-איזון.