כשהמסכה נופלת – התובנות מגיעות
כשהשתחרר מהצבא יצא הוא לעבוד, מבוקר עד ערב, כך שהצליח לחסוך מדי חודש סכומי כסף משמעותיים.
גם לאחר שהתחתן פרנס את משפחתו היטב, ולא החסיר דבר מאשתו ומארבעת ילדיו.
ההיגיון הוא שאיש שמבחינה כלכלית לא חסר לו דבר היה גם משקיע לטובת בילויים והנאות החיים. די ברור לא ?!
האמת, זה בדיוק מה שחלם ועשה מעט בשנות צעירותו. אבל, השנים חלפו, הילדים הלכו וגדלו, והוא ראה שהוצאות המחייה גדלות משנה לשנה, במקביל לעלייה במחירי הנדל"ן, כך שהסיכוי שתהיה לילדיו היכולת לרכוש דירה רק משכר עבודתם – הולך וקטן.
אז הוא ורעייתו ישבו ובנו תוכנית עסקית. במשך השנים הם ירכשו לכל אחד מהילדים דירה, ירשמו את הדירה על שם הילד לו מיועדת הדירה, ועד שהילד יינשא ויעבור לגור בדירה – ישכירו את הדירה וייקחו לידם את דמי השכירות. כשברקע לתוכנית זו ישנם כספים שכבר נמצאים בחשבון הבנק, וכן כספי ירושה שהוא ורעייתו צפויים לקבל.
הוא עבד בדיוק לפי התוכנית : הוא ורעייתו רכשו דירה לילדם הבכור, ולאחר 4 שנים רכשו דירה נוספת לילד הבא בתור. בנקודת זמן זו מחירי הנדל"ן "זינקו", ועל כן החליטו להשהות את התוכנית לרכישת דירות נוספות, עד לקבלת כספי הירושה, שהתעכבו בגלל סכסוך ירושה.
עברו מספר שנים, והבת השלישית הספיקה כבר להינשא, ולעבור להתגורר עם בעלה בחו"ל, כך שנושא רכישת הדירה בעבורה הפך ללא דחוף.
בעבור הילד הרביעי, הקטן מבין הילדים, כבר לא היה כסף להורים. החזרי ההלוואות שנטלו והעובדה שכבר אינם צעירים כפי שהיו בעבר, הובילו אותם להחלטה כי רוצים לסייע לבנם על דרך מתן מגורים לו ולמשפחתו ביחידת הדיור בביתם, ולאחר לכתם – יירש את ביתם, באופן מלא.
לא מסובך ולא מורכב. יעשו צוואה "וזהו", תוך שייקחו בחשבון גם את הבת שלא קיבלה דירה.
בינתיים התרחבה משפחתו של הילד, וזה ביקש (ויותר מדויק – דרש) להרחיב את היחידה המוקצית לו בבית על חשבון היחידה, החלק של הבית, בה גרים ההורים.
אז הם ישבו, דיברו והגיעו להסכמה שיעשו הסכם ביניהם.
נפגשתי עם ההורים, וההסכמות ביניהם לבין הבן הפכו להסכם כתוב, הסכם שמבהיר שהבית הוא ביתם עד 120 שנה, כך שלא יוכל הבן להוציא אותם מהבית בכל דרך שהיא (סיטואציה ממנה מאוד חוששים), ושמסדיר את זכויותיו בבית כל עוד ההורים חיים. בדיוק כפי שסיכמו ביניהם מלכתחילה.
אולם במועד החתימה הודיע הבן שרוצה לדבר על ההסכם. "שומעים ?! אני לא חותם על ההסכם. אני השקעתי הרבה כסף בבית הזה. אתם חייבים לי". "בינינו", הוא אומר לי: "אני זה שמטפל בהם. הם צריכים להעביר לי את הבית כבר עכשיו. הם לא צריכים לפחד שאוציא אותם מהבית".
ישבנו, ניסינו לגשר, שהרי בפועל יודע הבן שאת כל הבית יקבל בסופו של דבר בירושה.
אז הבן התעקש שההורים צריכים להודות לו, כיוון שהוא היחיד שמטפל בהם, בזכות זה שגר איתם, ושנכון שיעבירו את הבית כבר עכשיו לבעלותו. מנגד – ההורים הבינו שכל יחסיהם עם הבן מבוססים על אינטרסים. "איך מדבר כך", שאלו את עצמם. "היה ולא רוצה להשתלט על הבית אזי מדוע לא מרגיע אותם וחותם על ההסכם ?". הכאב היה גדול במיוחד. הרי, בסופו של יום וויתרו על הרבה הנאות בחיים על מנת שיהיה עתיד כלכלי טוב לילדים שלהם ובסוף מוצאים עצמם "נלחמים" בגיל הזקנה לשמור על קורת הגג שלהם.
מקרים כאלו יש הרבה לצערי. פתרונות משפטיים קיימים, אך אינם קלים כשמדובר ביחסים בין בני משפחה. כמה עצוב שבני משפחה רבים עוטים מסכה במשך שנים, וכשהכסף והירושה נגלים לעיניהם – משילים את המסכה, וטורפים את ההורים, בני משפחתם, כטרף זר.
כך הסתיים לו השבוע מתוך תקווה שבסופו של דבר נצליח להגיע להסכמות שיהפכו להסכם שייתן שקט וביטחון להורים, -ומנגד – גם לבן.
# 05.04.2024