כשמנהלים משא ומתן צריך לדעת מתי לעצור…
לפני כשנה פנה אלי איציק עם תביעת רכוש, שהגישה גרושתו.
גרושתו תבעה לקבל את כל הזכויות שנצברו לטובתה במהלך הנישואים.
על פניו לגיטימי – כל מה שנצבר במהלך הנישואים מתחלק על פי חוק בחלקים שווים, גם אם רשום רק על שם מי מבני הזוג.
אבל גרושתו של איציק שכחה שאומנם זכאית לזכויות אבל גם חייבת בחובות, ומעבר לכך כי היא זו שהגישה את תביעת הגירושין שנתיים לפני שהגירושין בוצעו בפועל, ואלו התעכבו מאחר וסירבה להתגרש, כשברקע מפעילה לחץ על איציק להסכים לדרישותיה השונות בתמורה להסכמתה להתגרש.
ראשית כל, עוד לפני שהגשתי יחד עם איציק כתב הגנה, וזה נכנס להוצאה כספית גדולה, פניתי למשא ומתן, לאחר שאיציק הבין שגם אם ישלם לגרושתו יותר ממה שמגיע לה, הרי שבכל מקרה העלות עבורו תהיה נמוכה יותר מהליך משפטי, ובסופו של דבר עדיף שהגרושה תקבל את הכסף ולא עורכי הדין.
המו"מ צלח. הגענו להסכם, אך רגע ממש לפני החתימה – הגרושה חזרה בה, וכתנאי לחתימה על ההסכם דרשה כספים נוספים. דרישה זו "פוצצה" את רוח ההידברות, ולא היה מנוס מניהול ההליך המשפטי.
ניהלנו את ההליך, ובו כמובן איציק, באמצעותי, כבר לא היה מוכן להתפשר ולבוא לקראתה, כפי שהיה מוכן קודם לכן במסגרת הסכם.
השבוע הסתיים ההליך.
הליך שבו הגרושה לא קיבלה מעבר למה שמגיע לה לפי חוק (כפי שיכלה לקבל בהסכם) הקובע שותפות עד למועד הפרידה, ויתרה מכך – קיבלה רק זכות לרשום את שמה בקופות שמנוהלות ע"ש איציק בחברות הביטוח והצהרה שקרקע בחו"ל שייכת גם לה. למעשה התוצאה הסופית שלא קיבלה כסף באופן מידי ("מזומן"), מה שקיוותה ויכלה לקבל בהסכם.
# 4.1.2024