בית המשפט קיבל תביעת חמה לפינוי כלתה מבית מגורים בו התגוררה במשך 24 שנים

בית המשפט נדרש להכריע בתביעה לפינוי מבית מגורים שנבנה על חלקת קרקע בעיר נצרת.

הכלה טענה מנגד כי מכוחו של הנוהג בעדה המוסלמית, לפיו דואגים החתן והוריו לדירה לזוג עם הנישואין (מנהג אשר אף קיבל ביטוי בהסכם הנישואין), התגוררה עם בעלה המנוח בבית, בהסכמת הוריו. בנוסף טענה היא כי הבית ניתן לה ולבעלה המנוח במצב של "שלד", ונבנה מכספי בעלה המנוח, אשר קיבל רשות לבנות את הבית ולעשות שימוש במקרקעין לזמן בלתי מוגבל, מתוך ידיעה והסכמה כי ישלים את הבנייה. כמו כן ראתה במגוריה בבית זה עם בעלה המנוח כדבר טבעי לאור נישואיהם וכי לא נתבקשו היא ובעלה המנוח, ולו פעם אחת לפנותו.

כבוד השופטת ר.גורביץ קבעה כי דין התביעה להתקבל, ועל הכלה לפנות את בית המגורים.

בהעדר חולק כי החמה, התובעת, הינה הבעלים של הקרקע, והיא אשר מימנה את בנית ה"שלד" של הבית, נדרש בית המשפט להכריע בשאלת מימון השלמת בניית הבית. לשם הכרעה, בית המשפט בחן את מצבם הכלכלי של התובעת, החמה, ובעלה מחד, והכלה ובעלה המנוח, מאידך.
בית המשפט פסק כי מעדויות התובעת עצמה (כמו גם מעדויות אחרים) מצטיירת תמונה המעידה על מצבם הכלכלי הדחוק של התובעת ובעלה, תמונה אשר יש בה כדי לחזק את הטענה כי הבן המנוח תרם את חלקו במימון השלמת הבניה.
ואולם ובשים לב כי לא היו בידי הכלה הראיות המספקות להוכחת טענתה שבעלה המנוח מימן את השלמת בניית הבית במלואה או בחלקה, קבע בית המשפט כי בנית הבית הושלמה עד למצב של אכלוס באמצעות מימון משותף של התובעת, בעלה והבן המנוח. על דרך האומדן נפסק כי המנוח נשא בעלות של 1/3 מעלויות השלמת בנית הבית.

משנקבע כך, בית המשפט נדרש לשאלה האם השבחת הנכס, כמו גם המגורים בבית במשך שני עשורים ויותר, מקימים לתובעת זכות שביושר בבית.
נקבע כי בנסיבות דנן, הוצאת הכלה מהבית בלא כלום לאחר נישואים ממושכים, הולדת ילדים משותפים ונשיאה בעול גידולם – מקוממת, ועומדת בניגוד לעשיית צדק, בפרט נוכח אלמנותה ויתמות ילדיה. מצד שני, לא ניתן להתעלם מזכויותיה של התובעת בנכס. התעלמות מכך מהווה פגיעה קשה ואינה עושה צדק עימה.

לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט נפסק כי דין התביעה להתקבל, ועל התובעת לפנות את הבית בכפוף לקבלת סך השווה ל 1/3 משווי ההשקעה של השלמת בנית הבית, כפי המיוחס לבעלה המנוח.

לתאום פגישת ייעוץ – לחץ כאן.