גבר שנפרד מאשתו מספר חודשים לפני התאבדותה זכאי לרשת מחצית מעיזבונה

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי התנהלותו של הגבר אינה שונה מהתנהלות גברים אחרים בהליכי גירושין.

כל עוד לא התגרשו בני הזוג הם נכנסים תחת הגדרת "בן זוג" בהתאם לחוק הירושה.

מדובר במקרה בו הגיש בן המנוחה בקשה למתן צו ירושה. בבקשה טען הבן שאביו, בן זוגה של המנוחה, אינו זכאי לחלק מהעיזבון נוכח התנהלותו לסיום חייו המשותפים עם המנוחה, אשר הובילה לטענתו להתאבדותה.
האב מנגד טען כי ההחלטה של המנוחה לשים קץ לחייה אינה שוללת את זכותו לרשת אותה, שכן אירוע טראגי זה לא היה בשליטתו או ביוזמתו.

בית המשפט לענייני משפחה קבע שלמרות שאין בחוק הירושה הגדרה למונח "בן זוג", הרי שאין בנתק שנוצר בין בני הזוג, מספר חודשים קודם למותה של המנוחה, כדי לקבוע שהבעל לא היה בן זוגה.

כמו כן, לצורך הכרעה נדרש ביהמ"ש להשיב על מספר שאלות. האחת, האם נוכח נסיבות מותה של המנוחה בהן נטלה מנת יתר של אינסולין לאחר הודעת האב על הפרידה והתעלמותו מפניותיה אליו ומהאזהרות על רצון המנוחה להתאבד, זכאי האב לרשת אותה . השנייה, באשר להחלת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה שעניינו מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו.
נקבע כי רק אדם מורשע עפ"י סעיף 302 לחוק העונשין בעבירה של שידול או סיוע להתאבדות, ייפסל לירושה כמו כן בנסיבות דנן בהעדר הרשעה ובפרט בהעדר קביעה כי התנהגות האב היא שהביאה את המנוחה להתאבד.
זאת ועוד נקבע, גם לפי עיקרון הצדק והשכל הישר, עדיין לא ניתן לומר שהאב התכוון לכך שהתנהגותו תוביל להתאבדות המנוחה. גם אם התנהגותו בכך שלא השיב למנוחה על פניותיה אכן היוותה מחדל, לא ניתן יהא לומר כי לווה למחדלו יסוד נפשי שיחד עם מעשיו הם שהובילו למותה של המנוחה וכן לא ניתן לומר כי רצה במות המנוחה והתכוון להשיג את המטרה.

לבסוף קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין אין המדובר במקרה החוסה בגדר "הרצחת וגם ירשת" ובירושה לא מוסרית. התנהלות האב אינה שונה מהתנהלותם של גברים אחרים הבוחרים לסיים את מערכת יחסים ולהתגרש.
לאור זאת נקבע כי בן זוגה של המנוחה זכאי לרשת את עיזבונה עפ"י חוק הירושה.

ניתן לקרוא עוד: צוואות וירושות

 לתאום פגישת ייעוץ – לחץ כאן