מה פסק בית הדין הרבני כאשר אישה עזבה את בית בעלה אך בתגובה לתביעת הגירושין שהגיש בעלה טענה היא שאינה רוצה להתגרש ללא קבלת כתובה ופיצויים ?

בית הדין הרבני בפתח-תקווה נדרש לשאלה האם זכאית אישה שעזבה את בית בעלה לכתובה ולפיצויים בעת גירושיה מבעלה.

מדובר בבני זוג שנישאו בשנת 2014, נישואים שניים, ולאיש יש שתי בנות מנישואיו הקודמים. בטרם הנישואים חתמו הצדדים על הסכם ממון, במסגרתו הוסכם כי שתי בנותיו של האיש יתגוררו עמם.

בית הדין התרשם כי שני הצדדים רוצים להתגרש, נראה שמאסו זה בזה, ואינם מסוגלים לשוב ולחיות יחד. לכן, השאלה שעמדה בפני בית הדין הייתה מי מהצדדים הוא הגורם האמיתי שהביא לסיטואציה המובילה לגירושין.
טענות הצדדים לעניין זה היו סותרות, ובית הדין נדרש להכריע באיזו מהגרסאות לתמוך את פסיקתו, כאשר בפניו העובדה כי בטרם הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון המסדיר את מגוריהם המשותפים יחד עם בנותיו של האיש מנישואיו הקודמים, והאישה בחרה להסכים לתנאי זה.
דעות הדיינים היו חלוקות, תוך שכל אחד מהם הסתמך על הדין העברי :
דעה 1: כבוד הרב אלון אבידר סבר כי מאחר והאישה ידעה והסכימה למגורים משותפים יחד עם בנות בעלה, וזאת עוד בטרם הנישואים, אזי היא נחשבת למורדת, ואפשר לומר שהיא גרמה לפירוד, ולכן מפסידה את תוספת כתובתה.
דעה 2: כבוד הרב דוד בר שלטון אמר כי מאחר והסכסוך הזוגי נראה כתוצאה ממריבות ומקטטות בין האישה לבנותיו של האיש, והאיש בחר שלא להיות לצדה של האישה, ובכך גרם לה לעזוב את הבית, אזי אין לראות באישה כמורדת ( וזאת מעבר לעובדה כי בטרם הכרזה על מורדת יש להתרות במהלך שנה לפני כן). על כן, יש לפסוק לאישה את תוספת כתובתה.
דעה 3: הרב אריאל ינאי סבר שאין האישה זכאית לקבל את כתובתה כאשר אינה מוכנה לחזור לשלום בית, וזאת אף אם בעלה יעבור להתגורר עמה ללא בנותיו.

לבסוף ברוב דעות, הוחלט כי האישה איבדה את תוספת כתובתה

ראה פס"ד רבני (פ"ת) 1080750/3 פלונית נ' פלוני, תק-רב 2017 (4) 749