אישה שנישאה כדת משה וישראל זכאית מכוח נישואים אלו לזכויות מבעלה. אחת הזכויות שקמה לאישה עם נישואיה היא הזכות ל"מזונות אישה".
הבעל חייב לתת לאישה את מזונותיה, על פי המינימום שדרוש לה, בהתאם למנהג המקום ולחברה שהם חיים בה. למעשה, האישה זכאית לדמי מזונות בגובה שיישקף את רמת החיים לה הורגלה טרם נישואיה, ובכפוף ליכולת הגבר לעמוד בכך.
ההלכה היהודית מגדירה זאת: "עולה עימו ואינה יורדת עימו". מכוחה של הלכה זאת, למעשה, זכאית האישה לדמי מזונות גם כאשר מערכת הנישואין עומדת בפני גירושין.
זכות האישה עומדת לה כל עוד לא הותר קשר הנישואין, כלומר, לא ניתן גט.
זכות האישה למזונות נבחנת על ידי בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה, והדבר תלוי היכן הוגשה התביעה.
אישה תהא זכאית למזונות בהיקף הכולל את צרכיה האישיים ומדורה (השכרת דירה והחזקת הבית), באם לא נשללה זכותה זו בהתאם לדין העברי (למשל: בגידה, עזיבה לא מוצדקת את הבית וכו').
היקף מזונות האישה נקבע ונפסק גם בהתאם להשתכרותה של האישה, באם עובדת או עבדה בעבר. כלומר, באם צרכי האישה עומדים מידי חודש על סך 4,000 ₪, אולם האישה משתכרת 3,000 ₪ בלבד – יחויב הבעל בדמי מזונות בסך של 1,000 ₪ .
ישנם מקרים שהיקף דמי מזונות אישה נקבעים ונפסקים גם בהתחשב ברכוש האישה. במקרים אלו יתכן ותישלל זכותה של האישה לדמי מזונות.
בדרך כלל בית הדין הרבני מבסס קביעותיו באשר לזכות האישה למזונות, תוך שהוא לוקח בחשבון זכויותיה ברכוש. לכן, ההחלטה באם להגיש תביעה למזונות אישה בפני בית הדין הרבני או בפני בית המשפט לענייני משפחה חשובה מאוד, וניתן לאמר שכל החלטה בעניין זה תלויה בנסיבות.